קל מאוד לדבר על "אמונה" ועל "הכל לטובה" שהכל זורם חלק בחיים. אבל כשאת מוצאת את עצמך בלופים אינסופיים, קל מאוד ליפול למקום של האשמה, קורבנות או ביקורת עצמית נוקבת. השאלות ”למה זה מגיע לי?” ו*”למה החיים כאלו קשים?”* הופכות לפסקול קבוע בחייך פסקול שמנמיך את התדר. בנקודה הזו, מתרחש לעיתים קרובות ניתוק סמוי מהחלק הגבוה בנשמה שלך פשוט כי את כועסת עליה שהיא מביאה עליך את השיעורים המטלטלים האלו. אבל השיעורים האלו הם לא עונש. הם קריאת השכמה. ההבדל בין להישאר תקועה בלופ לבין פריצת דרך אמיתית, תלוי...

לקליניקה שלי נכנסה אישה עדינה, רגישה, עם מבט שמבקש רוגע עוד לפני שהיא דיברה כבר הרגשתי את העומס שהיא סוחבת. היא סיפרה לי שהיא חוזרת הביתה מותשת לא משנה כמה שעות היא ישנה, כמה מנוחה היא לוקחת היא עדיין עייפה הסברתי לה שזו לא עייפות של הגוף זו עייפות של נפש שנושאת יותר מדי במהלך השיחה שלנו קלטתי את המשפטים שמעידים שהיא זו שנושאת את השדה האנרגטי של השושלת שלה "אני סופגת אנרגיות של אנשים..." "אני מרגישה דברים שהם לא שלי…" "אני לוקחת ללב כל מה שקורה לאחרים…" היא נושאת אמונות ורגשות של מי שהיו כאן...

את רוצה לגדול אבל מפחדת יש רגעים שבהם את אומרת לעצמך: “אני רוצה קליניקה מלאה.” “אני רוצה יציבות כלכלית.” “אני רוצה חופש.” אך קול קטן...